מזכרונותיו של פרופ’ אביחי שיבטיאל (פרופסור בקיימברידג’, לונדון)

נכתב ונשלח לאתר על-ידי ד"ר אליעוז חפר

“זכרונות – כחלומות – צצים ועולים לפתע ונעלמים כלעומת שבאו. יתר על כן, אלו אף אלו בני שרעפים הם ואילו ההבדל היחידי ביניהם הוא שהראשונים באים בימים והאחרונים באים בלילות.

מאחר שדם ענתבים זורם בעורקיי, אומנם מעורב, פנה אליי ידידי, ד”ר אליעוז ענתבי-חפר, שהוציא לאחרונה ספר מרתק על תולדות משפחתנו, וביקש ממני שאפשפש בזכרוני ואעלה מחזות ילדות הקשורים בשבט הקרוי ‘ענתבי’. בהיסוס רב נתתי את הסכמתי, שהרי אינני מסוגל להתחרות במחקריו המאלפים בתולדות משפחתנו הענפה, אבל העלאת פכים קטנים מתהום הנשיה – מילתא זוטרתא היא.
יתר על כן, הדברים הבאים להלן כל-כולם שלי הם. במתכוון לא נועצתי במשפחתי, כדי שלא לעשות מעשה שעטנז, שהרי ודאי לאחיי ולבני דודיי זכרונות משלהם.

אך לפני שאתחיל עלי להזכיר כמה מן הנפשות הפועלות בענף המשפחתי שאליו אני משתייך, אעפ”י שרוב המאמר מוקדש לסבתי מצד אמי, שמחה ענתבי ז”ל. הענף שלנו כלל את:

הרב אליהו רחמים ענתבי ואשתו השניה שמחה ז”ל
|
|

ילדיהם: שמעיה יחזקאל מרגלית ישי – ז”ל
בנות ובני זוגם: מלכה נחמה יצחק (שבטיאל) תמרה – ז”ל
|
|
ילדיהם אליהו רות אביחי יגאל
חמדה הדרה שלומית נאוה ז”ל
תרזה ינון

לצערנו הרב לא זכינו, אנו נכדיו של הרב אליהו רחמים זצ”ל, להכירו, משום שנפטר ימים אחדים לאחר שוב המשפחה לארץ-ישראל מ”גלות” קפריסין בתום מלחמת העולם הראשונה. מאחר שה”ענתבים” היו ברובם נתינים בריטיים (כיצד נעשו נתיני הכתר – בספרו של אליעוז ענתבי-חפר) החליטה ממשלת הוד מלכותו להעביר את נתיניה מארצות השלטון העותמאני לקפריסין עד יעבור זעם.המשפחה שהתה באי כחמש שנים, בתנאים לא קלים ובדאגה מתמדת לבני המשפחה שנשארו בארץ כל ימי המלחמה.

זמן קצר אחרי שובם לצפת ואחרי מותו של אבי המשפחה החליטו דודיי הגדולים לעקור לתל-אביב
שהיתה “בחיתוליה” ולמצוא את עתידם בעיר העברית הראשונה. קשיי הקליטה במקום החדש היו רבים ונבעו בעיקר ממצבם הכספי שלא היה איתן במיוחד. סיפור אחד שהילך במשפחה היה קשור בחיפוש חדר למגוריהם. אחד מבעלי הבתים שעימו ניסו להתמקח סרב להוזיל את שכר הדירה שדרש, אך שינה את דעתו לאחר שיחזקאל פנה לכלבו הנובח של בעל הבית בדברי כיבושין ואמר לו: הצענו לך כמה שאנו יכולים לשלם, אז למה לך להרעיש עולמות ?” בעל הבית ששמע את “הדיאלוג” קרא לשמעיה וליחזקאל לחזור והסכים להשכיר להם את הדירה, בהסבירו שהוא אוהב אנשים בעלי הומור.

לאחר שהתבססו בתל-אביב העבירו לשם את סבתנו שמחה ואת אמי מרגלית. במרוצת הזמן קנו להם חברים רבים, ביניהם קרובי משפחה, כגון בני משפחת טולדאנו, שהיו מחותנים, כמה מבני משפחת שלוש המפורסמת ועוד ועוד. פכים קטנים רבים שזורים בחיי רווקותם העליזים של דודיי הקשורים במעשי משובה שונים, וכמצופה מצעירים, הם עבדו ביום ונהנו מחייהם בערבים. שמעיה מצא עבודה
בעיריה, יחזקאל עבד תחילה כחייט ואחר כך עבד בחברת החשמל וישי החל דרכו ב”בנק אנגלו-פלשתינה” שהפך לאחר קום המדינה ל”בנק לאומי”. הימים חלפו וכולם נישאו והעמידו צאצאים, ופרט לישי ומשפחתו שגרו בפתח תקוה הסמוכה, שמעיה, יחזקאל ואמי מרגלית התגוררו כל חייהם בתל-אביב.

את סבתנו, שמחה, זכינו להכיר. היא האריכה ימים ונפטרה ב-1965 בגיל משוער הקרוב למאה שנה.
למרות שהתאלמנה בגיל צעיר יחסית, לא נישאה בשנית מעולם, ואת כל חייה חיה בבית בנה הבכור שמעיה.למרות שלא ידעה קרוא וכתוב ידעה תורה ודינים ותפילות, ואעפ”י שהקפידה על קלה כחמורה לא סרהבה בילדיה ובנכדיה, ששמרו על המסורת, מי מעט ומי הרבה, אך לא החמירו. היא לבשה תמיד בגדים שחורים ושביס שחור כיסה את ראשה כל הימים. אעפ”י שידעה עברית היטב העדיפה לדבר בערבית עם בני ביתה, ורק אתנו הקטנים דיברה עברית, עד שלמדנו את לשון ערב.

אוצר בלום היתה בתרופות פולקלוריסטיות ובטיפול בפצעים ובחבורות. למשל, אכילת שומים להקלת כאבי בטן, השריית שן חולה בערק, או החדרת צמר גפן ספוג בשמן זית מחומם לשיכוך כאב אוזניים.
ככל שיכלה הדירה רגליה ממרפאות ונמנעה מלקיחת תרופות. “הרפואה המונעת” שלה כללה אכילה קלה של אוכל מזין, מנוחה והעיקר, הימנעות מכעס ורוגז. כשהיתה נשאלת לגילה היתה עונה: “ברוך הנותן חיים”. אמונתה לא ניתנה לערעור, ואת מבטחה שמה תמיד באביה שבשמיים.

צניעותה ונדיבותה היו לשם דבר. את אורחיה קיבלה תמיד בסבר פנים יפות, השיאה להם עצה פרי תבונתה וחוכמתה, אך מעולם לא דחקה בהם לעשות כדבריה. תמיד הציעה לאורחיה מאכל ומשקה ואם הודו וטענו שאינם רעבים, התעלמה מסרובם וקילפה עבורם תפוחים ותפוזים, הגישה שקדים ואגוזים ונחצה בהם לטעום תופינים ומיני מאפה ממיטב המטבח המזרחי שהיטיבה להכין, כגון בקלווה ומעמול וג’רייבה ומקרוד. ואוי לאורח שרק טעם כדי להניח את דעתה, צלחתו נתמלאה מאליה כבור המתמלא מחוליתו, גם אם חזר והודה וסרב. תמיד ידעה לנצל אותו רגע שבו דיבר או הקשיב וטענה צלחתו. אם מיחה בידיה, גערה בו כנעלבת: “לא אכלת כלום !”. בן משפחה ואורח כאחד ידעו ש”הקרב” אבוד ואכלו לשמחתה הרבה.

אבי המנוח היה הראשון שלימדני ערבית ספרותית, ואילו סבתי ואמי היו מורותיי הראשונות לערבית מדוברת. מהן למדתי מילים וביטויים, אמירות ופתגמים ואתיקט של בני המזרח. הדיאלקט שדיברו היה הערבית הגלילית, שתובלה במילים מדיאלקטים אחרים, שאיני יודע כיצד חדרו ללשונן.מכמניה של הלשון הערבית נחקקו במוחי, ועד היום צצים ועולים מילים וביטויים, שלא מצאתים בשום מילון, אך שמעתים מהן לראשונה ולאחר מכן מדוברי ערבית אחרים, כגון: אם לא קיבל אדם את הצעתה, הגיבה ב-“ליהלא” (לא צריך, שלא יעשה טובות), או “ינפלק” (מעין: שיתפוצץ). העולם נחלק על פיה לשני סוגי בני אדם: הטוב היה “אבן חלאל” או “בן יאדם” (בן-אדם) והרע היה “אבן חראם”. ממנה למדתי לראשונה על הלץ המפורסם ג’וחא ועל עלי בבא וארבעים השודדים, והאזנתי לסיפורים ולמעשיות שתמיד הסתיימו בטוב. למרות שלא גילתה ענין בפוליטיקה הביעה את דעתה על מה שקרוי הסכסוך הערבי-הישראלי: הערבים היו “בימי צפת” שכנים טובים, אך הפכו, לצערה הרב, מאוהבים לאויבים, כאשר לא פעם סופק ההסבר: “כולו מן תחת ראס אל-אינגליז”.

אף לעזר היתה לי סבתי כשלמדתי בבית הספר התיכון היסטוריה מודרנית. כך למשל, כאשר למדנו על כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים באמצע מלחמת העולם הראשונה היא הרצתה בפניי בפרוטרוט על השתלשלות העניינים. היא דיברה על אכזריותו של הסולטאן העותמאני ועל המשטר המושחת שמוגר בידי האנגלים הטובים של פעם. אגב, היא זכרה היטב כיצד התרשמה מאוד מדמותו של גנרל אלנבי הרוכב על סוסו כאחד מאבירי ימי הביניים. זכרונה הפנומנלי עזר לה לזכור מאורעות, תאריכים ואישים ואף לחשב במהירות של מחשב את לוח השנה. כך למשל היא חישבה בדיוק באיזה יום בשבוע חל כל חג בעבר ובאיזה יום יחול בעתיד.

לנכדיה רחשה אהבה והם השיבו לה. זוכרני שכאשר היתה מתארחת בביתנו מדי פעם בפעם, היתה נשארת כחודש. או-אז היינו זוכים לשמוע את הזכרונות והסיפורים המאלפים. כשהורינו יצאו מן הבית היתה היא השמרטפת. היא היתה סבלנית והבליגה על מעשי הקונדס עד שפקעה סבלנותה.היא לא הרימה יד או קול רק הודיעה לנו בערבית שכאשר ישוב אבינו היא תספר לו כיצד השתוללנו, והוא “יוציא את מעינו ויתלה אותם על חבל הכביסה”. התיאור הציורי הזה נקלט מילולית, וההשתוללות נדמה.(עובדה שהריני כותב שורות אלו).

את ימיה האחרונים בילתה בבית אבות, כאשר אותה צלילות דעת הלכה והתערפלה אט אט. היא נפטרה בשיבה טובה ללא מיחושים ותרופות. בנה הצעיר, דודי ישי, שסר לבקרה כדרכו, מצא אותה יושבת בגינת בית האבות ללא רוח חיים, כששמש חמימה מלטפת את פניה השלווים. כך נסתלקה מארץ החיים כצדקת של ממש. יהי זכרה ברוך.”

זכויות היוצרים על החומרים המפורסמים באתר שייכים לכותבים ו/או לכתבי העט בהם פורסמו. החומרים מוצעים לקהל הרחב לצורך קריאה אישית בלבד. כל שימוש מעבר לכך מחייב אישור בכתב מבעל זכויות היוצרים. אתר זה פעיל ללא מטרות רווח. במידה ונתקלתם בתוכן מפר זכויות יוצרים המפורסם באתר, אנא פנו אלינו ונדאג להסירו באופן מיידי.