אתיקה רפואית ומהלכי משפט בפרשת עלילת דמשק

תקציר המאמר

עלילת הדם בדמשק ב- 1840 החלה כארוע מקומי והיתה לזירת התגוששות בין מעצמות ומאבקי כח בין מדינות. יש הרואים בה את ניצני ההתעוררות הלאומית הציונית.

אף שרבות נכתב אודותיה, שני מקורות ראשוניים בפרשה נזנחו ולא שמשו את ההיסטוריונים אשר ידעו באופן חלקי על קיומם.

המקור הראשון הוא עדות נרחבת אשר כתב רבה הראשי של דמשק, ר' יעקב ענתבי, ארבע שנים אחר הפרשה. תיעוד נרחב זה של הארועים , מאיר תיאורים חדשים מלב פרשה אשר לא היו ידועים עד כה בארועים אשר הסעירו את העולם היהודי במחצית המאה ה- 19. מאמר זה ידון גם בסיבות שמקור זה נזנח עד כה.

הגרסה המוכרת והנחקרת יותר של עדות ר' יעקב ענתבי אודות הפרשה היא מכתבו אל מונטיפיורי בשנת 1841, בו הוא מדווח לו על השתלתלות הארועים. גרסה זו התפרסמה בכתב העת "מזרח ומערב"  (1929) וכן בספר "באור החיים" לר' חיים כפוסי באותה שנה: תרפ"ט (1929). אולם מדובר בגרסה מצומצמת וקצרה יותר. דווקא היא שמשה מקור לחוקרים הרבים אשר לא ידעו על קיומה של הגרסה הנרחבת המצוייה בארכיוני ספרית כי"ח ("אליאנס") בפאריז. הגרסה הקצרה קדמה כאמור למסמך הנרחב בשלוש שנים אשר נגלה מחדש בשנים האחרונות.

המקור השני, הוא ספרו של מוצטפא טלאס – שר ההגנה הסורי לשעבר "מצת ציון" אשר נזנח אף הוא על ידי החוקרים בשל היותו ספר אנטישמי. בספרו מביא טלאס את פרוטוקולי חקירת היהודים (ערבית) וכן מסמכים נוספים שנכתבו בעת הפרשה באופן מגמתי בלא ציון או אזכור שההודאות הוצאו מהנחקרים בעינויים קשים ואף ברצח של כמה נאשמים. מחקר השוואתי בין המקורות השונים מגלה כי המסמכים שמעלה טלאס בספרו הינם אוטנטיים ולכן שילוב מקורות חדש זה נותן אף הוא תיאור בזוויות חדשות על הפרשה. הנקודות המעניינות שעולות הן אופני החקירה והמשפט הנלוזות של השלטונות בכדי להוציא הודאות ולשתול בזירת החקירה ממצאים שיתאימו להשערותיהם. המקורות החדשים מבליטים את מגמתיות הפללת היהודים בכל מחיר על ידי החוקרים בפרשה.

מקורות אלו מגלים גם את חלקם העגום של הרופאים שפעלו בדמשק , בחוות דעתם על עדויות שנתגלו ועמדו בלב החקירה. עדויות אלו כללו שברי עצמות ופיסת בד , שנטען עליהן שהן שרידי גופותיהם של הנזיר האבוד ומשרתו. שיתוף הפעולה שלהם עם השלטונות והמעלילים בניגוד לאתיקה ולמצפון מקצועי מציג קשר מדיקו-לגאלי בעייתי בדמשק בשנת 1840.

ד"ר אמאנטיה לוגראסו (Amantia Lograsso), אחד הרופאים הזרים שעבדו וחיו בדמשק, לא נכנע ללחצים (הגלויים והסמויים) בניגוד לכל שאר עמיתיו והעיד על פי צו מצפונו ומיטב מקצועיותו אודות מקורן של העצמות כלא אנושיות. אף על פי שמכתביו האישיים הוא מעיד שלא נכנע ללחצי השלטונות, מציג טלאס מסמך לפיו חתם ד"ר לוגראסו על גרסה המפלילה את היהודים המעונים.

מאמר זה יספר בין היתר את סיפורו ויציג דרכים אפשריות בהן התגברו המעלילים על טענותיו של ד"ר לוגראסו.

• לכניסה למאמר לחץ כאן >>