ד"ר אליעוז ענתבי-חפר

אליעוז (44) נשוי ואב לבן.
מומחה לבריאות הציבור, רופא אחראי לשכה – בלשכת הבריאות המחוזית חיפה, משרד הבריאות.
פוסט דוקטורט בביה"ס לבריאות הציבור במגמת ניהול מערכות בריאות, בפקולטה לרפואה "הדסה עין כרם".
מרצה בכיר בחוג למנהל מערכות בריאות במכללת עמק יזרעאל, ובפקולטה לרפואה בטכניון.
זוכה פרס "שר החינוך והתרבות ליוצרים בתרבות היהודית" בשנת 1993 על עבודות השוואתיות – ומחקריות בנושא פרשת עלילת דמשק (1840) ומחברם של מאמרים לתולדותיהם של רבנים ואנשי ציבור ממשפחת ענתבי ומאמרים אודות מחקרים אפידמיולוגיים ברפואה.

מדוע חקרתי כל שנותי את תולדות משפחת אמי?

ברשותו של הקורא אפנה את תשובתי אל הסיפור הבא:

גרשם שלום , בספרו על החסידות מלמדנו את הסיפור הבא: "משעמד לפני הבעל שם טוב 'עניין פקוח נפש גדול' נוהג היה ללכת למקום מסוים ביער, להדליק אש ולכוון מחשבותיו בתפילה.
ואז מה שביקש לעשות קם והיה.
דור לאחר מכן, משעמד אותו 'פקוח נפש גדול' בפני המגיד ממיזריץ' נוהג היה ללכת לאותו מקום ביער, ולומר
– 'איננו יכולים עוד להדליק את האש, אך עדיין יכולים אנו לומר את התפילות' – ומה שביקש קם והיה.
ושוב דור אחד מאוחר יותר, היה על רבי משה לייב מססוב לבצע משימה זו.
אף הוא הלך ליער ואמר – 'איננו יכולים עוד להדליק את האש, אף איננו יודעים את הכוונות הנסתרות שבתפילה, אך יודעים אנו את המקום ביער שבו אירע הכל – וצריך להיות די בכך'. ואכן, די היה בכך.

אולם דור נוסף עבר, ורבי ישראל מרוזין נקרא לבצע משימה זו, ישב על כסא הזהב בארמונו ואמר: – 'איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום,
אך את סיפור המעשה נוכל לספר'.
ואכן, מוסיף המספר, לא נפלה השפעת סיפורו של האחרון מהשפעת מעשיהם של שלושת הראשונים." ( ג. שלום , "החסידות – שלב אחרון" )
זהו כל ענינו של אתר זה – שימור המסורות , התולדות והסיפורים שעברו מדור לדור בכתב ובעל פה , בספרים ובכתבי יד.
קיבצתים מספרים שונים, וממקורות רבים. מקרוב ומקצווי ארץ ואספתים לבניית אסופה נאה זו כצורף המונה מרגליות למחרוזתו.
ואם יקשה השואל וישאל כלשון ההגדה של פסח: מה העבודה הזאת לכם? לכם הוא אומר, ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אשיבו בנחת בלשונו של משה דוד גאון חוקר תולדות יהודי המזרח בארץ ישראל כאשר כתב בהקדמתו:

רשימות אלו, המכילות פרטים וקורות על כמה מאישי דורנו והקודמים לו, הן פרי מאמצים מוגברים מאת נפשי הנהלאה, תוצאות פעולה רוחנית מטרדת ובלתי פוסקת, במשך הרבה שנים. עברו המזהיר ורב היחס של אותו שבט משראל שאליו אני שייך, שמש גורם ראשי לרקמת מסכת זו.
ראיתי צורך, כי ינתן בטוי הולם ונאמן ליצירתם הנאה של בני גזעי, נושאי משך הזרע, גבורי ההווה החולפים עם זמנם כצל, שבמעשיהם ראויים להוקרה ולזכר.
הבאתי בחשבון את כחי, כח בן תמותה דל מעש, השואף להשיג בשכלו תבל ומלואה, להשתלט במרום ובהיקף, וסופו שתכניתו תתנדף כעשן וידיו תרפינה. האמונה העוורת בטיב המעשה, נצחה את היאוש ודכאתו, התגברה על כל המעצורים לסוגיהם. אכן אם שגיתי באילו כללים בלי משים, ואפליג מנתיב האמת הנראה לעין כל ודאי, כי אצטער על ככה.
באתי אל הרעיון, שיש לפרוץ החיץ המתנשא במחננו, המפריד כתהום בין אבות לבנים.
על אף היותי לכוד להכרה מהממת כי המרחק ביניהם רב ועצום, נפתיתי לדעה , אולי נשרים אלה ירעיפו טל אורות לצאצאיהם שבורי הכנפים, חוצי האופק לפנים במעופם הנועז.
עם חתימת הספר לא בלב שלם ובנפש חפצה אני מושיטו לקוראים, שכן הינו רחוק משלמות ובהבחנו בכור המצרף המדעי לא ינקה. כי ידעתי יותר מאחרים את לקוייו ומגרעותיו , שבחלקם העיקרי בא בגלל רבוי החומר שאינו נתון לריכוז ואשר אף יד חרוצים לא תצלח ללושו ולגבשו, אך יתרם הם גורמים חיצוניים לא פחות נכבדים, כבדי משקל וערך , והיסודי שבהם , יחסם האדיש של רבים ושלמים , בעלי יכלת ונעדרי רצון , שאליהם פניתי לפרטים ולא נענתי.
אתנחם , אם ימצאו מתי מספר בעם ובמשפחה , שספרי זה ישמש להם מסכת פאר ותהילה , העלולה לחנך ולרומם את הרוח , לעורר זכרונות נעימים מימים עברו , ולקרב קרבה נפשית אמיתי את לב בנים אל אבותם.
בדור תהפוכות זה , כל הוד קדומים פושט את צורתו הטבעית הנהדרת , נשכח ונזנח כליל, ואם זכיתי אנכי בחפזי, להסב אליו תשומת לבם של יחידים כערכי, אלופי ומיודעי באשר הם , הנה שכרי איתי ובזה הגעתי אל המטרה.